<h1>פירוש הרא"ש הנדמ"ח על תמיד</h1>
<h2>דף ל.</h2>
אמר להם הממונה וכו' מי שוחט. את התמיד, ואע"ג דשחיטה כשרה בזר שחיטה זו חשובה... שהיא תחילת עבודת התמיד ומפיסין עליה. מי זורק. המקבל הוא הזורק, כדאמרי' [לקמן ל' ע"ב] זרק הזורק וקבל המקבל. ומשום דזריקה היא עיקר הכפרה הזכירה על הפייס. מי מדשן. לא חשש התנא לשנות העבודות על הסדר, דדישון מזבח הפנימי קודם לדם התמיד כדאיתא בסדר מערכה שסידר אביי משמא דגמ' בסדר יומא [ל"ג ע"א], אלא התחיל הפייס בעבודות דם התמיד ואח"כ הפסיק בהקרבת התמיד ושנה דישון מזבח הפנימי והמנורה. מי מעלה אברים לכבש. מקבלין היו אותן מן המנתח ומוליכין אותן על הכבש. הראש והרגל הימני. בכהן אחד. ושתי הידים. מן הכתפיים בכהן שני. העוקץ. הוא הגב מן הדפנות ולמטה עם הזנב. ורגל שמאלי. בכהן שלישי. החזה והגרה. בכהן רביעי. ושתי דפנות. בחמישי. הקרביים. בשישי. הסלת. עשרון למנחת התמיד בשביעי. חביתין. חצי עשרון של מנחת כ"ג הקרבה בכל יום עם התמיד בשמיני. והיין. רביעית ההין לנסכי תמיד בתשיעי. מלשכת הטלאים. היו מבקרין טלאים למזבח. והלא. כמו והרי. במקצוע צפונית מערבית. של בית המוקד הגדול. לשכת החותמות. גזבר ההקדש היה מאסף סלת ושמן ויין לרוב ומוכר ל... והיו לו ד' חותמות כתוב עליהן עגל זכר גדי חוטא, והם סימני נסכי פר ואיל וכבש ומנחת חוטא. ובאותה לשכה היו מונחין החותמות והצריך לנסכים נותן דמיהן [לממונה ונותן לו חות'] ומוליכו לשומר הנסכים ונותן לו כפי החותם שנותן לו. לשכת בית המוקד. ושם היה מדורה תמידית שאם יכבה האש בבית המוקד הגדול לוקחים משם אש. תשעים ושלשה כלי שרת. לצורך עבודות כל היום. השקו את התמיד. כדי שיהא נוח להפשיט.
<h2>דף ל:</h2>
לאור האבוקות. שמא נפל בו מום בלילה. לצפונו של מזבח. דקדשי קדשי' שחיטתן בצפון. ננסי. קצרים ועבים כאדם ננס. רביעיות של ארז. קורות של ארז מרובעות היו נתונין על ראשי העמודים. ושלשה סדרים. של אונקליות. ואית דגרסי ושלשה טפחים לכל אחד. וכן כתוב בספר יחזקאל ע"ה [מ' מ"ג] והשפתים טפח אחד, ותרגומו ועונקלין פשך חד. כלומר טפח א' היה בולט מן העץ ושני טפחים מן האונקלי היה שקוע בתוך העץ. (מצאתי בגליון גמרא ישנה. ועליו ח' עמודים ננסים, פי' אצלו, כמו [במדבר ב' כ'] ועליו מטה מנשה ע"כ). שבהן תולין ומפשיטין על שלחנות של שיש שבין העמודים. כי העמודים היו קצרים, וכשתלויים ברגליהם באונקליות היו הבהמו' מונחות על העמודים [צ"ל השלחנות, עי' תוס' יומא ט"ז ע"ב ד"ה מן]. וקשה דמשמע הכא שהשלחנות היו בין העמודים, ובסוף מס' מדות [פ"ה מ"ב] קתני שהיו ד' אמות בין השלחנות לננסין. וצ"ל דתרי גווני שלחנות היו, אותם העומדין בין העמודים מפשיטין עליהם, ואחרים רחוקים מהן ד' אמות ועליהם מניחין הקרביים. היו מקדימין. כי עבודתם קודם שחיטת התמיד. טנא. מלשון קב. ודוגמתו במס' סוטה [מ"ח ע"ב] מניחין אותו בטנא של אבר. א"נ מלשון טנא. כוז. כלי קטן, כמו [שבת מ"ח ע"א] כוזא דמיא. דומה לקתון. ופיו צר ומרחיב מלמטה ועגול, כי פעמים נשאר שמן עם הדישון ונותן לתוך הכוז, לכך היה פיו צר כדי שלא ישפך. אחד יורד לאמת השחי וכו'. הפשפש העומד אצל השער היה כמין כיפת אבנים בעובי חומת ההיכל, ופתח אחד פתוח לאולם ופתח אחד פתוח לתא שבמקצוע צפונית מזרחית, והתא היה עשוי כמין כף כזה, כשנכנס לתא מהלך לימינו בתוך עובי כותל ההיכל עד שהוא מגיע לתא שבקרן מזרחית צפונית. והפתח הפתוח לאולם היה אצל הפתח חור עקום בעובי הכותל, ומכניס ידו עם המפתח בחור עד בית השחי ופותח את המנעול מבפנים. ונכנס לפשפש ומהלך בעובי כותל ההיכל עד שמגיע לפתח הפתוח לתא ופותחו כיון. ומהתא להיכל אותו הפתח לא היה לו מנעול. הנגר והפותחות. מנעולים בלא מפתח. עד שהיה שומע קול שער וכו'. ולא היה שוחט מיד כששומע קול השער, שהרי דישון מזבח הפנימי [והמנורה] קודמין לדם התמיד, ולא נכנסו לדשן עד שנפתח השער. אלא קול השער היה לו לסימן לכניסתו והיה שוהה כדי דישון ושוחט. מיריחו היו שומעים קול שער הגדול וכו'. וקשה דבפ"ד דיומא [ל"ט ע"ב] משמע דצירים של שער הגדול נשמעים עד שמנה תחומי שבת ולא יותר. וי"ל דהתם מיירי בשער ניקנור. ושמעתי דמערת צדקיהו היתה מהלכת מירושלים ליריחו ודרך המערה היה הקול מגיע עד יריחו ובשאר הרוחות שמנה תחומי שבת. קול המגרפה, כשזורקין אותה לבין אולם ולמזבח כדמפ' לקמן [ל"ג ע"ב]. הצלצל. מפ' בפ"ב דשקלים [פ"ה מ"א] שני כלי נחשת מכים זה על זה, והוא מצלתים [נחמיה י"ב כ"ג]. קול גביני כרוז. שם הראשון שהיה מכריז היה שמו גביני ונקראו כולן על שמו. וקשה דבפ"ק דיומא [כ' ע"ב] משמע שלא היו שומעין קולו רק שלשה פרסאות. ולפי מה שחלקתי בין יריחו לשאר רוחות ניחא. בהרי מכוור. הרי יעזר, בתרגום ירושלמי [במדבר ל"ב ל"ה] הרי מכוור. ומניח את הכוז. עד שיגמור ההטבה. ודישון מזבח הפנימי נמי היה מניחו, כדי להוציא שני הדשונים כא' כי הם ניתנים במקום א'.
